אוצר ימי: אהבה, אמנות ומגדלורים
מה הקשר בין בניית סירות לאמנות, מה מסתתר מאחורי אוסף המגדלורים מעורר ההשראה שלו, מדוע הוא כה להוט לחשוף את הקרביים של האוניות והאם באמת אפשר להירפא מהאהבה האובססיבית לים? שיחה גדושת תובנות עם האמן ויורד הים מוטי נטף
ילדים קטנים נוטים להאמין כי אם מצמידים קונכייה עתיקה אל האוזן, אפשר לשמוע היטב את רחש הגלים. זוהי גם התחושה שעשויה להתעורר כאשר נכנסים אל הסטודיו של האמן מוטי נטף בנמל יפו. כאן, אפילו עכברי יבשה מושבעים, ימצאו את עצמם בוהים באוסף המגדלורים שיצר, הטומנים בחובם רחש ימי מתמיד, עם הבטחה להרפתקה.
וזה באמת לא משנה אם הרחש הזה מצוי בדמיון בלבד.
מחסן דגים עם השראה
מוטי נטף, בן למשפחת צורפים שעלתה מתוניס, בילה חלק ניכר מחייו – כילד, כנער וכבוגר – במספנות שוקקות, ובתוך קרביהן של אוניות וסירות שנבנו, שופצו או שוקמו. לכן, אין זה מפליא לגלות כי הים מהווה עבורו מקור השראה עיקרי, כמעט בלעדי.
מוטי תושב יפו, נשוי ואב לשלושה, חי ונושם את נמל יפו מזה שנים רבות. ניכר שהוא מלהטט בווירטואוזיות בין היותו בונה ומשפץ סירות לבין היותו אמן רב-תחומי. שני התחומים הללו מתערבבים אצלו כל העת, ועדות נהדרת לכך ניתן למצוא בעבודותיו הרבות, המוצגות בסטודיו, וכוללות ברובן מוטיבים ימיים – משדרות עץ של אוניות ועד זנבות ענק של לווייתנים.
כל אלו נוצרו מכל חומר שעולה על הדעת – אבן, ברזל, עץ ועוד, כיד הדמיון הטובה. "רק פלסטיק לא נכנס אלי. אני לא מתחבר לחומר המנוכר והלא טבעי הזה. וזה מצחיק, כי יש לי תואר בפלסטיקה", הוא אומר בקול הבס הצרוד שלו, קול רדיופוני סדוק שקשה להתעלם ממנו. קל למשוך את מוטי לשיחה על חומרי גלם. הוא נהנה לדבר עליהם, כמו שאב מתאר את תכונות האופי השונות של ילדיו. וכך, כאשר הוא מספר לפתע כיצד הצליח לכבוש את הפריכות של אבן הכורכר, עיניו בורקות.
המבנה שבו הוא פועל, השייך לפטריארכיה היוונית בירושלים, הוקם לפני כ-800-600 שנים, ועבר גלגולים רבים. לפני שמוטי נכנס אליו, הוא שימש מחסן דגים. "בעבר הרחוק, הים היה ממש למרגלות המבנה, ובמאה ה-19, חלפה לצדו מסילת הברזל העותמאנית, שנעה מסוריה ולבנון עד מצרים", הוא אומר. "כאשר שואלים אותי מה הכתובת של הסטודיו, אני אומר 'רציף העלייה השנייה סימן שאלה'. כי אין פה באמת מספרים. כל אחד החליט איזה מספר מתאים למבנה שלו. אני החלטתי על סימן שאלה, וזה גם מה שמתנוסס בפתח הסטודיו שלי".
לב הסירה: מה שחבוי מן העין
אחת היצירות הבולטות כאן לעין היא שדרת עץ הצמודה לתרשים הנדסי נושן של אונייה (שדרית היא הקורה שמצויה לאורכו של גחון הסירה או האונייה). מוטי מבהיר בנימה נוסטלגית: "פעם, בניית סירות היתה אומנות של ממש. לא כמו היום, שהכל מיוצר בסרט נע. יצירת השדרית של הסירה – שהיא הבסיס, העיקר, הלב – דרשה מיומנות מיוחדת במינה. היום אתה לא רואה שדרית של סירה או אונייה, גם כאשר אתה מפליג בה. הן חבויות מן העין. היצירה הזו מביעה את הרצון שלי לחשוף את הקרביים של הסירה".
למקום של כבוד בסטודיו זוכה קולקציית המגדלורים של מוטי, הניצבת על מדפים איתנים, כיאה לאלמנטים כבדים העשויים ממתכת, סלעי בזלת ואפילו אבני כורכר. "ערב אחד, בעודי עובד בסטודיו, הציצה פנימה חבורה של יהודים מאמינים. הם הביטו במגדלורים וסיפרו לי על משל המגדלור הידוע של רבי נחמן. הוא דיבר על הצד האפל של המגדלור, על הכוח להתגבר על הפחד ממנו ועל השאיפה להגיע אל צדו המואר, אל השלמות בחיים. מיד אימצתי את המשל הזה".
"אני רואה במגדלור סמל למוסריות, יופי וערכים… אנחנו חיים כיום בעולם שבו אנשים הפכו להיות חמדניים, לא מוסריים, איבדו את הערכים שלהם – איבדו את הכיוון", כתב מוטי לפני מספר שנים, בפתיחת תערוכה שהציגה את עבודותיו. עבורו, מגדלור מסמל מסירות, נתינה אינסופית, אהבה נטולת אנוכיות. "המגדלור קורא לנו לחזור לנתיב, להשיב את הכיוון, המוסר והערכים שאבדו לנו".
"לקחתי 'כדור יבשה' ונרפאתי"
הוא מספר כי נמל יפו של היום כלל לא מזכיר את נמל יפו של לפני 30 שנה, בעת שהוא אכלס רק דייגים ובעלי מלאכה שעבדו במספנות. "והיתה גם מסעדת דגים, אחת או שתיים. זה כל מה שהיה כאן. כל אלו פעלו לצד מחסני מכס גדולים ונטושים מימי המנדט הבריטי. וגם לי, כמו לרבים, היתה סירת דייג. יצאתי בלילות אל הים ודגתי. בלילה הדגים רעבים יותר מאשר ביום. הגדול אוכל את הקטן ממנו, והקטן ממנו אוכל את היותר קטן. זו השרשרת. אז שייט ואמנות, שייט ואמנות. זה מה שעשיתי".
היום אתה כבר לא יוצא לים כל כך הרבה? "הפלגתי הרבה בים. הייתי ברחבי הים התיכון, שטתי באוקיינוס השקט. אומרים שהאהבה לים היא מחלה. אני בהחלט אוהב את הים, אבל אני כבר לא חולה במחלה הזו. לקחתי 'כדור יבשה' ונרפאתי", הוא אומר וצוחק.
אבל למרות הצהרותיו, נדמה שהחיידק הימי עדיין מרים את ראש מעת לעת. "בעוד יומיים אני טס ליוון, כדי להפליג במשך 6 ימים במפרשית מהירה במיוחד, עם עוד כמה שייטים", הוא אומר, מתקשה להסתיר את התלהבותו. "אני לא מכיר שם אף אחד".
אתה יוצא לים עם עוד שייטים, למשך זמן כה רב, מבלי להכיר אותם מראש? "כן. מה כבר יכול להיות? או שבסוף אני אזרוק אותם לים או שהם יזרקו אותי לים. מה שיהיה – יהיה", הוא מסכם. "העיקר שאני אהיה בים".