בן הים: עמנואל הצופה
בקיץ 2019 הלך לעולמו אחד מאנשי הנמל הבולטים והמזוהים ביותר עמו, האמן עמנואל הצופה. לפניכם ראיון שקיימנו איתו שנים ספורות קודם לכן:
כמה פעמים חלפתם לצד קרון הרכבת הנושן שנטוע בפאתי חניון נמל יפו? מסתבר שכאן פועל ויוצר עמנואל הצופה (90), ימאי ופסל בעל שם עולמי. עם ניסיון של 90 שנות ים, האיש המרתק הזה גדוש בסיפורים בלתי נשכחים
***
“אתה רואה את הסלעים הגדולים האלו, שהגלים מתנפצים עליהם? אז בדיוק כאן טבעתי פעם. הייתי בן 3, ואני בעיקר זוכר דגים שהתרוצצו לי מול העיניים, ותחושה שמישהו מושך לי בשיער כדי לשלוף אותי מהמערבולת”, מספר עמנואל הצופה, ימאי ופסל. או אולי פסל וימאי – הוא עצמו עדיין לא החליט איזה שם תואר הולם אותו יותר.
וזה בסדר, כי האיש בסך הכל בן 90. יש זמן. עדיין לא חייבים להחליט מאומה.
וכך, גם כיום, הוא מגיע לכאן מדי יום, יוצר מול אותו הים של ימי ילדותו, באותו נמל שאליו הגיע מדי שבת עם אביו, כדי לשכור סירה מהדייגים הערבים ולצאת לים. “אם הים היה שקט, קפצנו מהסירה ושחינו. ואם הים היה סוער – היינו ממשיכים להפליג עוד ועוד. עד מתי? ‘עד שתפסיק להקיא’, נהג אבי להשיב לי”.
סירות האבן: מסע של השראה
כל מי שמגיע לחניון של נמל יפו, חולף לצד קרון העץ הנושן שבו פועל ויוצר הצופה, משעות הבוקר המוקדמות ועד צהרי היום. יש מי שחולפים לצד הקרון מבלי משים, ויש מי שנעצרים לחקור מהו פשרו של אותו מבנה שלוכד את העין.
מעניין לגלות כי קרון הרכבת, שנבנה בשנת 1949, שימש להובלת זרעים. לאחר כמה וכמה גלגולים, הגיע לידיו של הצופה. כיצד אנשים מגיבים למראה הקרון שלך? “רבים מסתקרנים, אך רק מעטים מאוד מעזים להציץ. הבוקר למשל, חלפו פה שתי נשים. התחילה שיחה, הזמנתי אותן פנימה והן לא האמינו למראה עיניהן”, הוא אומר וצוחק.
ואכן, הצצה אל פנים הקרון חושפת ערב-רב של כלי עבודה מכל סוג ומין, המצויים במעין אנדרלמוסיה נהדרת. וישנם כמובן תצלומים ופסלים לרוב – פסלי אבן משיש, בזלת ועוד. רוב היצירות מגיעות בדמות סירות ועוגנים קדומים.
“מה זה בעצם עוגן? במשך אלפי שנות ימאות, כדי ליצור עוגן, היית לוקח אבן, מחורר במרכזה חור, מעביר בו חבל – ויש לך עוגן. אני רואה עוגנים באותו אופן שבו ימאים ראו עוגנים במשך דורות רבים. זוהי צורה יפה ופשוטה שקוסמת לי”.
בין אם שיש בוהק ובין אם בזלת חמורת סבר – הצופה מקפיד לפסל באבן בלבד. הוא הציג בתערוכות רבות בארץ ובעולם, כולל בגרמניה, איטליה, יפן וארצות הברית. פסליו נטועים במספר מקומות גם בישראל, כולל בנמל יפו עצמו וכן במוזיאון הרעות, שנפתח לפני שנים אחדות במצודת כ”ח שבגליל.
אדם ברוך, עיתונאי, סופר ומבקר אמנות ידוע, כתב עליו: “אלוהי כל הפָּסלים חנן את עמנואל הצופה בהבנה ענקית ועמוקה את תמצית התצורות. וכן ביכולת הרמונית גבוהה, בחוש מידה מעולה, בחושניות טובה, ביחס כמעט ארוטי לחומריו, בפשטות נפלאה, בראליזם ובהפשטה כאחד”.
מדוע החלטת למקם את הקרון-סדנה שלך דווקא במיקום הזה? הצופה מרים גבה של תמיהה. עבורו, התשובה ברורה להפליא. “מה זאת אומרת? תסתכל קדימה. הים מולך! הכמיהה שלי אל הים היא אינסופית. אני צריך אותו לידי. אפילו את כורסת העץ שלי, שעליה אני עובד, מיקמתי בתוך הקרון באופן שבו אוכל לראות את הים בכל רגע נתון. עכשיו תגיד לי. שאמזוג לך קצת וודקה?”
– לא, תודה. עדיין בוקר.
– “נו ברור! הכי טוב לשתות על הבוקר! ככה זה מסדר אותך לכל היום!”
מטיל עוגן ביפו
“האהבה הגדולה שלי היא הים. עוגנים, סירות… במקצועי אני רב-חובל. למעשה, השתתפתי בקורס החובלים הראשון של חיל הים, שנערך ממש כאן, בנמל יפו”, הוא מספר.
זוהי שעת בוקר מוקדמת, והצופה מתאר סצנות מסיפור חייו, בעודו מכין קפה מהביל לכמה חברים ותיקים שהתאספו באופן ספונטני במרפסת הקרון שלו. סיפוריו האישיים נמזגים בסיפורים היסטוריים מימי קום המדינה. “עבדתי בחברות ספנות רבות. למעשה, משנת 47 אני נמצא על אוניות. הייתי אפילו נתב באבו רודס בסיני, בשנות השבעים. אחרי החזרת סיני למצרים, שבתי לנמל יפו ועבדתי כאן כמפקח ימי ובודק כלי שייט. כמו אמנים רבים, עברתי להתגורר ביפו, שהיתה זולה יותר. זו היתה תקופה מרתקת”.
בשנות השבעים, בהן יצר רבות וזכה להערכתם של אוצרים וחובבי אמנות רבים, היו מי שניסו לשכנעו לעזוב את יפו ולפקוד תדיר את קפה “כסית” המיתולוגי, בו ישבו כל המי ומי של הבוהמה התל אביבית. “אמרו לי, בוא, תעשה לעצמך קצת יחסי ציבור, שיראו אותך, שיכירו אותך יותר. אבל אני ימאי. למי בכלל היה זמן לזה?”.
על אף עליזותן של שנות השבעים, הצופה בעיקר מתענג על הסצנות היפואיות מימי קום המדינה. “יפו של אותם ימים, בשנת 1948, היתה ריקה, בשל בריחת תושבים רבים. אני זוכר היטב את רחוב יהודה הימית של אותם ימים – לא היה יפה ומפואר ממנו בתל אביב כולה”. באות שנה, בעת ששירת בחטיבת יפתח של הפלמ”ח, השתתף הצופה בקרב קשה שנערך דרומית לכפר סאלד. מפקד הכוח נפצע והעביר לעמנואל את הפיקוד. חיפוש מהיר בוויקיפדיה חושף את העובדה שעמנואל “ניהל את הקרב בתושייה ובגבורה במשך רוב שעות היום”.
כאשר הוא נשאל על כך, הוא מניף את ידו בביטול. “לא הייתי גיבור כמו שכתבו עלי אחר כך. פשוט הייתי היחיד בכוח שהיה עם ניסיון קרבי. כל השאר היו מגויסים טריים. בחייך, הם הגיעו לקרב עם חולצות לבנות, בסנדלים, וירו לכל עבר!”, הוא מספר.
הצופה ממשיך ומפליג בסיפורים על חיילים בריטים, עם נמלי ים נידחים ברחבי העולם ועל ימי הפלמ”ח. ואז הוא עוצר את דיבורו ומתמהמה לרגע. “אתה יודע מה, אני לא ימאי ולא אמן. אני פשוט עמנואל”, הוא אומר לפתע, משיב על השאלה הגדולה שנשאל לפני שעה ארוכה.